"אחווה ואחדות" היתה סיסמת המפלגה הקומוניסטית של יוגוסלביה, שאיחדה במלחמת העולם השנייה את הלאומים והקבוצות האתניות השונות שהפולש הנאצי ניסה לשסות זו בזו. היא המשיכה לשמש סיסמתה הרשמית וסמל לאחדותה של יוגוסלביה במשך עשרות שנים. בתחילת שנות ה-90, לאומנות ושנאה החלו לשסע את עמי יוגוסלביה, שנכנסה למערכה ארוכה ועקובה מדם שהסתיימה בתחילת שנות האלפיים עם הקמתן של שש מדינות עצמאיות והותירה צלקות לאומיות ואישיות רבות. בשונה מיוגוסלביה, התפרקותה של צ'כוסלובקיה לשתי מדינות נפרדות נעשתה בדרכי שלום, ובשנת 1993 הוכרזה עצמאותה של סלובקיה.
אוליה טריאשקה סטפנוביץ' נולדה ב-1978 בסרביה, אז חלק מיוגוסלביה. ב-1997 היגרה מסרביה לסלובקיה, מדינה נוספת שנולדה מפירוקה של מדינת אם, על מנת למצוא שקט מהאלימות והשנאה שהשתוללו במולדתה. בחלוף 20 שנה, החלה סטפנוביץ' להתמודד עם טראומת ההגירה שחוותה דרך פרויקט הכולל צילום, מחקר ארכיוני אישי וכתיבה. האווירה הלאומנית המורגשת במרכז אירופה כיום, 30 שנה אחרי נפילת מסך הברזל, שימשה זרז נוסף עבור החיפוש שלה אחר דברים שאיחדו, אולי, את אותם עמים בעבר. דרך התמקדות באנדרטאות ואדריכלות ציבורית היא מעלה שאלות הנוגעות לפוליטיקה של זיכרון ושכחה.
6,000 אנדרטאות נטושות ומבנים מודרניסטיים בסגנון שנועד לייצר אחדות על-לאומית נקייה מסממני העבר, פזורים ברחבי יוגוסלביה לשעבר ועומדים כעת כאבן שאין לה הופכין, כעדות לאחדות שאיננה עוד. בהקשר המקומי, אחווה ואחדות מעודדת אותנו להביט מקרוב בסביבה שלנו – ארץ שסועה ומפולגת שנוסדה גם היא על בסיס הצהרתי של שוויון ו"כור היתוך" ושגם היא מתהדרת במסורת מפותחת של אנדרטאות ואדריכלות מודרניסטית – ולבחון את תפקידם ההיסטורי והנוכחי של אותם מבנים.
התערוכה בשיתוף שגרירות סלובקיה
אמנית:
אוליה טריאשקה סטפנוביץ'
אוצרים:
יערה רז חקלאי ועידו כהן
