מקסימיליאן ריגמונטי (צילום) מגדלנה ריגמונטי (כתיבה)
״ראיתי רִיק. חלל רֵיק לגמרי. במקום שבו עמד פעם כפר, עכשיו יש שדות, במקום שבו היה כפר אחר, יש יער שנשתל לפני שבעים שנה. ללא עקבות, כמעט לא נותר זכר. בווהלין נותר רק הד. כל השאר נעלם. בתים, בתי ספר, כנסיות, כפרים שלמים. 1,200 כפרים. בין 60 ל־100 אלף איש נעלמו. בקיץ 1943. אנשים רצחו את שכניהם.
אני עומד באמצע כפר שכבר לא קיים. שלושה קילומטרים מגבול פולין-אוקראינה. עולם אחר. קפוא. אני עוצם את עיני. אני מנסה לדמיין את הדברים שנעלמו. החיים שהיו כאן פעם. אני חוצה את השדה בעקבות אלה שהובלו לטבח. איך לדבר על זה, איך לצלם את זה, איפה לחפש נקודות אחיזה? הגעתי לווהלין, אוקראינה, בפעם הראשונה בנובמבר 2013. הבנתי שאני מתהלך בבית קברות עצום, במקום שבו נקברו גופות הנרצחים באקראי. זה היה מדכא אבל גם הכריח אותי לפעול, לעשות משהו כדי להקים לתחייה את הסיפור של טבח ווהלין, לנסות ולספר אותו. חיפשתי שפה לסיפור הזה, שפה שלא תהיה הרמטית אלא מובנת בכל מקום, משום שאחרי הכול, יש הרבה מקומות בעולם שבהם אנשים רצחו את שכניהם. הסיפור חוזר על עצמו. בחרתי שניים עשר כפרים שנעלמו מעל פני האדמה. סך הכול אחוז אחד מכל כפרי ווהלין שנמחקו. הצגתי אותם על שניים עשר עמודים בספר הד. כל עמוד נפרש כמו מפה. זוהי מפה צילומית של מקום אמיתי עם מערך קואורדינטות מצד אחד ומפה אוניברסלית לרגישות ולמודעות שלנו מצד שני.
הצילומים מכילים את כל גווני האפור, אין בהם שחור או לבן, שכן אין כאלה צבעים בהיסטוריה. הם עטופים בזהב. זהב כמו במסגרות של תמונות כנסיה או באותיות החקוקות על מצבות. הכריכה הגולמית היא כמו אדמת ווהלין הכהה, הפורייה. הד הוא מצבה, אנדרטה, אזהרה. זהו סיפור שאני נושא בתוכי מזה שבע שנים. ״
הספר זוכה הפרסים הד, יצא לאור לראשונה ב2018, וזהו עיבודו הראשון לפורמט של תערוכה.
בשיתוף מכון אדם מישקביץ, פולין
אוצרת:
מיה ענר
