מקרים או אירועים מסוימים מתגלמים בחיי באופן שאם לא מתעלמים ממנו, מלמד אותי מה מפעיל אותי, מה מהותי עבורי.
בתחילת הסגר כבר היה לי ניסיון מסוים עם בדידות, וידעתי איך היא משפיעה עלי ועל העשייה שלי כאמן. כאשר הרחקנו את עצמנו חברתית, הייתי מודע מאוד לתחושות שהתעוררו בי בעקבות הריחוק הכפוי ומזועזע מהמהירות שבה העולם סביבי, שעד לאותו הרגע היה מקום בטוח, הפך למנוכר ולא בטוח עבורי.
בילדותי ביוהנסבורג שבדרום אפריקה, הייתה לי רכבת משחק חשמלית מתוצרת גרמניה, שבה נולד אבי. סביב הרכבת פיזרתי דמויות אנושיות קטנות, שבדמיוני נשלחו למשימות רבות, תלוי איך ראיתי את העולם הזעיר שבראתי באותו יום. אותן הדמויות נכנסו לתפקיד פעם נוספת בתצלומים אלה כשיקוף של תחושות הבדידות, השקט וההרהורים. תחושת הלא נודע.
סדרת העבודות הזו, כך אני מקווה, מעלה בצופה תחושות בידוד, ריחוק ומחשבה כמו גם את ההכרה שתקופה זו בהיסטוריה גדולה מהווירוס. היא טומנת בחובה פוטנציאל בהזמנה לחשוב על האירוע הזה כקריאה לנו, בני האדם, לחפש איזון בניצול הלא מבוקר שלנו את משאבי הטבע.
נדב קנדר הוא אחד הצלמים הידועים הפועלים היום. קנדר גדל בדרום אפריקה ופועל כבר שנים רבות בלונדון. הצלם זוכה Prix Pictet היוקרתי, קיבל הכרה עולמית בזכות שורת דיוקנאות וצילומי נוף שהציג במוסדות אמנות מובילים ברחבי העולם, בהם הנשיונל פורטרט גאלרי בלונדון, פאלה דה טוקיו בפריז, מוזיאון לצילום עכשווי בשיקגו, גלריית ברביקן בלונדון ועוד. קנדר בחר לחשוף לראשונה בפסטיבל שתי עבודות מתוך גוף עבודות חדש שעליו עבד בתקופת הסגר בעקבות נגיף הקורונה.
מציג:
נדב קנדר
אוצרת:
מיה ענר
