חברי הועדה האמנותית של התערוכה המרכזית "נקודת מפגש"
איתי בלאיש
אוהד בנית
מיכל בראור
מיכל ואעקנין
אייל לנדסמן
אמירה קאסים זיאן
מבין כל נקודת המפגש שישנן – פיזיות, וירטואליות ורעיוניות – ומבין כל המפגשים שישנם – תרבותיים, מלאכותיים וטבעיים – יש נקודה אחת גורלית מכולן: נקודת המפגש בין החיים ובין המוות. זהו רגע דרמטי אשר משנה את פני הדברים לעד. עבודותיהם של חברי הועדה האמנותית של התערוכה "נקודת מפגש" מציגות בתערוכה "על החיים ועל המוות" את נקודת המפגש הקיצונית הזו, שנוכחותה בחיינו בלתי נמנעת ואנו חושבים עליה מהרגע בו התודעה מאפשרת לנו להרהר בה ועד שאנו נופחים את נשמת אפינו האחרונה.
לא כולם רואים את העלומים והמוות דרך פריזמה חד כיוונית. אמירה זיאן עוסקת בתופעת גלגול הנשמות, אמונה עמוקת שורשים ורווחת בעדה הדרוזית שאליה משתייכת זיאן. פירוש המונח הערבי לגלגול הנשמות, "תקמוס", הוא החלפת בגד, והוא מבטא את היחס אל הגוף האנושי כאל כלי קיבול ארעי לנשמה, החוזרת ונולדת שוב ושוב. קידוש העלומים האופייני לתרבותינו נוכח בעבודתו של איתי בלאיש, שמתייחס להרגשת האלמותיות והכוח המשכר של הנעורים לעומת מסכת המוות העכשווית שאנו עוטים עם ההתמסרות מגיל צעיר למחשבים ולטכנולוגיה.
במוזיאון הטבע בירושלים, המתיימר להציג את העולם החי אך למעשה כל מה שמוצג בו הוא מת ומשומר, מתקיימת יצירתן התיאטרלית של מיכל ואעקנין ואילנית בן יעקב – "ההיפך מחי", בה הצופה מוזמן להרהר בתפר שבין החי והיפוכו. לאחר שביתה הבכורה של ואעקנין נולדה, חודש אחרי פטירת אביה, היא חזרה לחיק הדוב והצי'טה המוכרים על מנת להרהר גם כן. המוזיאון נוכח גם ביצירתה של מיכל בראור, שמחברת צילומים שצילמה ברחובות פראג ובמוזיאונים בעיר. בשונה מהמבט התיירותי הצפוי, היא מעדיפה פינות זנוחות ומסדרונות אפלים, מתייחסת לצילומים כחפצים בדיאלוג ומזמנת אותנו להצטרף למשחק המשמעויות וליצור חזון משלנו.
נקודת המוצא של עודד ידעיה היא הפגנות שהחלו כמחאה נגד הקמת גדר ההפרדה והחומה, והפכו עם השנים להכרזה רפה נגד הגזל והעוול. בעזרת המצלמה הוא מנסה לאסוף 'עדויות', בידיעה עד כמה דל כוחן לשנות את המצב, בכדי לייצג את המציאות שמתקיימת לא רחוק מכאן בה המרחק בין החיים למוות קרוב יותר, ולבטא את דו המשמעות של עמדת המשקיף ועמדת המשתתף בעוול.
אוהד בנית קושר בין רגשות הלב לחיים – "הלב נשבר ונשבר, וחי מתוך ההישברות. מן ההכרח לעבור בחשכה ובעומק חשכה ולא לסוב אחור" (סטנלי קוניץ). ביצירתו "קריאת לב", דפיקות לב מואטות ומואצות ולא סדירות מחוללות סערה פנימית, כמו התכהותם של עננים ביום אפור ודממת השמש רגע לפני לכתה. אייל לנדסמן מתייחס להפתעה ולטוטאליות של המוות, תוך הצצה אל תוך השנה המאתגרת של חייו.
צילום עליון: מיכל בראור
אוצרת:
יערה רז חקלאי
