לקטי ברודר היתה תקשורת מצומצמת ביותר עם שכניה לבניין. היא רצתה לשנות את המציאות הזו וגייסה לטובת העניין את היותה צלמת מקצועית. ראשית פנתה להיינז, שנהג להשאיר את דלת דירתו מעט פתוחה ועל כן חשה כלפיו יותר קרבה וסקרנות. הוא נענה לבקשתה לצלם אותו בדירתו, במבט מתוך המסדרון. ברודר החלה לצלם כך גם את יתר דיירי הבניין. היא ביקשה מהם לבחור לעצמם את המיקום והתנוחה בהם ירצו להצטלם, כדי לתת לשפת הגוף שלהם לדבר בחופשיות. לעיתים, המבט הצילומי חדר לכמה חדרים פנימיים בתוך הדירה וחשף עוד ועוד רבדים מעולמם של המצולמים. עצם הפרויקט סיפק לדיירי הבניין נושא משותף לשיחה וסייע להיווצרותה של מעין קהילה. מפעם לפעם, היינז אף שמר על החתולים של ברודר.
לאחר זמן מה קראה ברודר על קומפלקס הדיור פרוספיגיקה (Prosfygika) באתונה, המשמש למגורי פליטים, והחליטה לבצע שם מהלך דומה. משם המשיכה לעוד ועוד קהילות דיור ברחבי אירופה, במה שהפך למסע חיפוש אישי אחר "הקהילה האידיאלית". בין היתר צילמה ברודר בבית אמנים בפרברי וינה, בו מתגוררת קהילת אמנים עם מוגבלות נפשית, במוסד לאלכוהוליסטים חסרי בית בגרץ, אוסטריה ובבניינים נוספים בוינה, בוקרשט ולונדון. ברודר בוחנת את היחסים בין קשרים חברתיים לתנאים מרחביים (נבחרים או כפויים) ובצורך ב"אחר" שיגדיר את ה"אנחנו". באמצעות הקפדה על פריימים זהים ומראית עין של ריחוק אובייקטיבי בינה לבין המצולמים, היא מייצרת פסיפס אנושי וקהילתי ססגוני ומרתק.
התערוכה בשיתוף פורום התרבות האוסטרי
מציגה:
קטי ברודר
אוצר:
עידו כהן
