הוסטל מקום אחר, עמותת אותות
אנשים רגילים להצטלם בשמחות. הם נוהגים לתעד את עצמם באירועים, בבילויים, בטיולים – ברגעים בהם הם מרגישים שמחים, יפים, או שהאירוע הוא ייחודי וצריך לתעד אותו. אנשים אינם רגילים להצטלם בשעת קושי או משבר, בהם הם חשים עצמם חיוורים, נטולי זוהר, עייפים מכדי לתעד את עצמם. דווקא אז, ברגעים הללו, בשיא המשבר והעצב, הגיעה אלינו נעמה. נעמה פגשה אותי בערב חורפי ברחוב בזל בתל אביב, והציעה לי פרויקט – לאפשר לנערים להצטלם, כל אחד באופן אישי באחד ממרחבי הבית. שמחתי על ההצעה – "בוק" בחינם, עם צלמת נעימה ומוכשרת. כמה שיחות, התלבטויות, מחשבות על איך ומה, מותר ואסור, ויצאנו לדרך. התוצאות, כמו הדרך, הפתיעו את כולנו ונתנו לנו ולנערים הזדמנות נדירה להתבונן בעצמם – יפים, חזקים ומלאי עוצמה.
לאחר מפגש חד-פעמי שמטרתו הייתה הנאה בלבד יצאנו לתהליך ממושך ומרגש שנעמה הובילה. היא יזמה סדרה של מפגשים עם הנערים והנערות של הבית, בחיי היומיום שלהם ובמרחב האישי של כל אחד ואחת, ועודדה אותם להתבונן בעצמם ובסביבתם למשך זמן ומנקודת מבט חיצונית.
תמיד ידעתי שיש בצילום אלמנט מרפא, אך לא הבנתי עד כמה הוא חזק ומשמעותי. הנערים והנערות ב"מקום אחר" מגיעים אלינו בתקופות משבר קיצוניות. הם באים ממציאות כאוטית, הרסנית וכואבת, ומתקשים לשלוט בחייהם. אנו משתדלים לסייע להם להחזיר לעצמם את תחושת השליטה בחייהם ולמצוא את הכוחות הטמונים בהם. המצלמה שנכנסה פתאום לחייהם אפשרה להם לעצור לרגע, להשתחרר ולראות את עצמם מבחוץ – ובכל פעם הם ראו כמה יופי, עוצמה ואפילו הומור יש בהם באופן אישי וגם בבית ובמה שהוא יכול להציע.
אט אט קרם הפרויקט עור וגידים והיום אני רואה את ההזדמנות הטמונה בו יותר מאי פעם. הנערים והנערות מחכים לנעמה, שמחים לקראתה וכך גם אנחנו – כאילו בעצם היותה ובעצם הצילום שלה היא מספרת לנו עוד סיפור על העולם שלנו, סיפור צבעוני, מרגש ואופטימי. אני מודה לה על ההזדמנות ומקווה שנמשיך בפרויקט הזה ונגיע אתו למחוזות רחוקים עוד יותר.
מיכל בן זקן, מנהלת הוסטל ׳מקום אחר׳
